<h1>ארחות חיים הלכ' יין נסך סימן כ"ט</h1>
<h2>דף ל.</h2>
(ואין) [ויין] מזוג יש בו משום יין נסך וכן פסק הרשב"א ז"ל (בבית חמישי שער שלישי) וביאר עוד כמה מים יהיה במזיגתו ויקרא יין יש מי שאומר שאין בו יתר משלשת חלקי מים אבל יתר מכן אין זה יין ואע"פ שטעמו טעם יין אינו אלא (טעם חומץ) [קיוהא] בעלמא. ויש מי שאומר כל שיש בו טעם יין יש בו משום יין נסך ולא ירדו לשיעורים הללו אלא במתמד שמרים בלבד ויש מגדולי המורים שהתירו אפילו יין של גוים שנפל לתוך ששה חלקי מים שהיין נותן טעם לפגם לתוך מים מרובים כל כך ע"כ.
<h2>דף לא.</h2>
מותר הישראל להפקיד יין ביד גוי בכלי סתום והוא שיהיו בו [ב'] סימנין והוא שנקרא חותם בתוך חותם. כיצד חותם בתוך חותם. סתם פי החבית בכלי [שאינו] מהודק כדרך שסותמין כל אדם וטח בטיט הרי זה חותם אחד. היה הכלי מהודק וטח עליו מלמעלה הרי זה חותם בתוך חותם. חתם פי הנאד ושמו בשק אם פיו למטה הרי זה חותם בתוך חותם שעמל הוא בעיניו להוציאו ולזייף. וכן נמי הפך פי הנאד לתוכו וצר עליו הרי זה חותם בתוך חותם [וכן כל שנוי שמשנה מדברים] (שהן) [שאין] דרך כל אדם הרי זה חותם אחד והטיחה והקשירה הרי זה חותם שני.
וכתב הרשב"א ז"ל ששני קשרים משונים הן כשני חותמות ומפתח וחותם כשני חותמות עד כאן. כתב ה"ר אהרן הלוי ז"ל בזמן הזה שנהגו לעשות סימן בכתב במקום שיש בו משומדים מצויין וגוים שיודעין לכתוב אינו סימן יפה אלא למי שמכיר הכתב ע"כ.
ואם הפקיד יין ביד גוים בחותם אחד [הרי זה] אסור בשתיה ומותר בהנאה אם ייחד לו קרן זוית. יין מבושל או יין שעירבו עם דברים אחרים כגון דבש [ושמן וכו'] והחומץ והגבינה והחלב וכל שאיסורן מדבריהם שהפקידן ביד גוי אין צריכין שני חותמות. וכתב הראב"ד ז"ל וכל הנך חותם בתוך חותם דאמרינן דמהני הני מילי במפקיד אצל נכרי דאיהו גופיה דחתמיה הדר עלויה ומכיר בחותמיו וההוא גוי מירתת ולא מזייף אבל מאן דמשדר חמרא לחבריה על ידי גוי לא מהני חותם בתוך חותם דההוא גוי מצי פתח ליה והדר חתים ליה במה דבעי וישראל חבריה כי אתי חמרא לידיה לא משתמודע מידי דהא לא ידע היכי הוה חתים הילכך לית ליה תקנתא אלא לחתמו באותיות ובכל דבר שאין הגוים יכולין לזייף ולפתוח בשום פנים שלא יהיה ניכר ע"כ. והר"י והר"ף ז"ל כתבו שאם הישראל שולח בכתב ידו כך וכך הוא חתום אז מועיל כמו מכיר בחותמיו והרשב"א ז"ל כתב המשלח בשני חותמות או בחותם אחד לפי מה שהוא הדבר המשולח וחזר על חותמיו ולא הכירן חוששין שמא זייף בד"א בשחזר הוא ולא הכיר אבל אינו צריך לחזור ולראות אם יכירנו ואם לאו חזקה לא טרח ומזייף ע"כ.
<h2>דף נח:</h2>
וכל יין שנאסר בשתיה ומותר בהנאה מצד נגיעה של גוי לא נאסר אלא במגע גוי העובד ע"ז אבל במגע גוי שאינו עובד ע"ז כגון ישמעאל מותר אף בשתיה כל זמן שיהיה מותר בהנאה במגע גוי העובד ע"ז. וכל יין שנאסר מפני חשש חלוף וזיוף כל הגוים שוין בו. יש דברים שאין בהם איסור נסוך כלל אלא אסרו אותן להתרחק מהן ואלו הן. לא ימזוג גוי מים לתוך היין שביד ישראל שמא יבא למזוג היין לתוך המים. ולא יוליך ענבים הגוי בגת שמא ידרוך או יגע. ולא יסייע לישראל בשעה שמריק הוא מכלי לכלי שמא יניח הכלי ביד הגוי ויהיה מריק היין מכחו של גוי. ואם עשה אחת מכל אלה היין מותר אף בשתיה. ויש מחמירין במזג המים לתוך היין לך לך אמרין לנזירא ואוסרין אותו בשתיה. וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל בד"א ביין שבכלים קטנים כגון בכוס אבל אם נתן מים בחבית מותר דבר שאינו מצוי הוא לא חששו אבל אם הגוי זרק מים לתוך היין שלא בכוונה למזוג מותר לדברי הכל.
<h2>דף עב:</h2>
והולכת ענבים לגת כתב הראב"ד ז"ל (זה) שאינו אסור אלא כשאין ישראל מסייע אבל בסיוע הישראל מותר לכתחלה דכחו של גוי בסיוע ישראל מותר אם לא [משום] גזרה [שמא] שדי עליה ואתי [כוליה] מכח גוי וגבי ענבים לא שייך האי גזירה וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל בדיעבד אבל לכתחלה אסור שמא יגע ביד ביין שבגת וכן נמי דעת הבעל התרומה ז"ל. עוד כתב הראב"ד ז"ל והוא הדין לשפוך מים בגגית או בגת על החרצנים לעשות התמדים ככל תמד שבעולם ואפי' בתמדים הראשונים שמותר הגוי לשפכן ואפילו בלא סיוע ישראל וליכא משום כחו ולאו קרוב הוא שיגע ביין שהחרצנים צפין על פני כל הגת ולא דמי ליין שמזג הגוי דהתם קרוב הוא שיגע ביין אבל בהא אין דעתן שיוציא מן היין עד אחר זמן וכן התיר הראב"ד ז"ל בתשובת שאלה.
<h2>דף עד:</h2>
כתב הבעל התרומה ז"ל כשמביאין כלים לבית האומן גוי לתקנם צריך שיזהר שיעשו בתוכן סימן מטיט או מסיד או מאפר אם יכנוס בו הגוי יין שיהיה הסימן נמחק ויכיר הישראל שנשתמש בו הגוי ויכשירנו במלוי וערוי. והני מילי בכלי קטן שאיפשר להשתמש בו לפי שעה. והר"י ז"ל כתב שאין רגילין להשתמש בהן מפני שהן גדולים ואפילו נשתהו בבית האומן זמן מרובה ע"כ ויש מחמירין בכל כלי שמכניסו לקיום שהפקידו ביד גוי שצריך חותם בתוך חותם.
